האם שיטת הלמידה היום מתאימה למאה ה- 21?

איזה כלים וערכים יש לספק בידי הילדים והנוער, כך שיצאו מוכנים למציאות עם סיום לימודיהם?

הדבר היחיד שבטוח לגבי המציאות העתידית הוא, שאף אחד לא יודע איך היא תיראה. אנחנו כן יודעים שיהיו הרבה מאוד שינויים והם יקרו בתכיפות גבוהה מאוד.

אדם שחי לפני מאתיים שנה היה מתגורר באותו המקום במשך כל חייו ועוסק בתחום עיסוק אחד לאורך כל חייו. הוא גם לא היה חוזה בשינויים דרמטיים מבחינה עולמית, ארצית וקהילתית.

לעומתו אדם שנולד בתחילת המאה הקודמת ועדין חי חזה בשינויים מדהימים בחייו.

לפני כ- 65 שנה סבא שלי היה לוקח יוני דואר על גבו, הולך בתוך היערות ומסכן בכך את חייו כדי להביא את יוני הדואר לעיר הקרובה, כל זאת בזמן שהקיבוץ בו התגורר, היה נצור במלחמת השחרור. הוא עשה זאת, משום שיוני הדואר היו דרך התקשורת היחידה בין הקיבוץ לבין העיר הקרובה. לא היו אז מטוסים, והמעבר בין מדינות התבצע רק באמצעות ספינות. התקשרות התבצעה באמצעות מכשיר טלגרם וכמובן שלא היו עדין טלוויזיות או טלפונים בכל בית.

היום, בניו, שכיום הם בני 75, חיים בעולם שבו התקשורת נעשית באמצעות מיילים, טלויזיה, טלפון, סקייפ, טלפונים סלולאריים חכמים, רשתות חברתיות ועוד ועוד. במהלך חייהם הם השתמשו גם במכשיר הפקס, בדואר, צפו בטלוויזיה שחור לבן ואחר כך בטלוויזיה צבעונית ודיברו בטלפון עם חוגה רגיל. כל זאת, רק בתחום התקשורת. וזה נעשה תוך 65 שנים.

כיום אנשים לא נשארים באותו מקום עבודה ואף לא באותו תפקיד. מקצועות רבים הקיימים היום, לא היו קיימים לפני עשור או עשרים שנה. מישהו ידע שיצטרכו מקדמי אתרים בגוגל? מפתחי אפליקציות? כותבי בלוגים? גם מקצועות שירותיים כגון יועצים ארגוניים, מאמנים ומפתחי הדרכה לא היו קיימים לפני כ- 20-30 שנה.

העולם משתנה ללא הרף ולפי מחקרים רבים הוא ישתנה בקצב מסחרר עוד יותר במהלך בשנים הקרובות. לעומתו מערכת החינוך נותרה כפי שהייתה בזמן המהפכה התעשייתית. הלמידה נעשית בצורה פרוטנלית, הידע אצל המורה, הילדים משננים חומר בלי סוף, חומר, שאותו הם מוחקים מהמוח ברגע שהם יוצאים מהמבחן. הם לא מקבלים כלים המתאימים למציאות הנוכחית או העתידית.

לכן, יש להתאים את מערכת החינוך למאה ה- 21. יש להכשיר את הילדים והנוער שלנו למציאות המשתנה בתדירות מאוד גבוהה. הם צריכים להיות בעלי יכולת הסתגלות למצבים שונים במהירות, יכולת למידה מהירה של תחומים רבים לעתים במקביל, עבודת צוות, יזמות, חשיבה מחוץ לקופסה, מיומנויות מחשב גבוהות, יכולת ביצוע ריבוי משימות במקביל ועוד.

יש לאמן אותם כבר מגיל צעיר להיות מסוגלים לבצע את כל הדברים הללו, כי אלו הכלים שהם יצטרכו כשיגיעו לבגרות.

אתם בטח שואלים את עצמכם, מה  דעתי לגבי רכישת ידע, למשל בנושא התרבות וההיסטוריה שלנו או המתמטיקה? טוב ששאלתם.
לדעתי, יש להנחיל להם את מה שהם צריכים ולא יותר מזה. כן, רצוי מאוד שהילדים ידעו מי היה ביאליק ומה קרה בשואה והם גם צריכים לדעת את לוח הכפל, אבל מעבר לכך?? האם הם באמת צריכים לדעת באיזה יום כבשה גרמניה הנאצית את פולין? מתי נפל מסך הברזל? או באיזה יום פרצה מלחמת ששת הימים? האם כל הילדים צריכים לדעת טריגונומטריה מסובכת? לדעתי לא.

הם צריכים לקבל מידע על מה שהתרחש ולדעת להסיק מכך מסקנות לגבי תהליכים אחרים שקרו בהיסטוריה ושיקרו בעתיד. הם אינם צריכים לדעת תאריכים או שמות של אנשים כי את כל זה הם יכולים להשיג בקלות בעידן המידע. ילדים שאינם טובים ומתעניינים במתמטיקה גם אינם צריכים ללמוד 3-5 יחידות מתמטיקה. הרבה יותר חשוב שהם ידעו לחשב את העודף שהם מקבלים בסופר בשכונה או לפתוח חיסכון בבנק.

הילדים צריכים לאהוב ללמוד כי זהו הכלי החשוב ביותר שיצטרכו בעתיד.

כיום הילדים לא אוהבים את ביה"ס להפך, בדר"כ זהו המקום האחרון שבו הם רוצים להיות. אבל מה יקרה אם בית הספר ידבר בשפה שהם מדברים? יתאים את עצמו אליהם במקום אותם אליו?

לדוגמה ניתן ללמד היסטוריה, ספרות וגיאוגרפיה ביחד באמצעות, ספרים, תיאטרון וקולנוע. הילדים ידעו הרבה יותר טוב מה התרחש במלחמת העולם הראשונה אם יראו להם סרט של שפילברג או יתנו להם ליצור מחזה בנושא, מאשר שישננו את התאריכים והשמות של הקרבות שהתרחשו אז. אפשר לקרוא מהספרים שאליהם התייחסתי בפוסטים קודמים שלי כגון "עולם ללא קץ" של קן פולט, המלמד על אנגליה בשנת 1300, וכך ללמוד היסטוריה באמצעות ספר עלילה מרתק.

ומבחנים – האם הם באמת נחוצים? מה באמת ניתן לדעת על התלמיד לאחר שהוא מסיים את הבגרות בציון 80 או 90? שהוא חרשן? שהוא יודע לשננן היטב? הרי לא נוכל להסיק מהתוצאה הזו אם הוא יודע להסיק מסקנות, לכתוב ביקורת, ליזום, לעבוד בשיתוף פעולה. אז למה הציון הזה חשוב?

הוא היה חשוב בעבר, בתקופה שבה היה צורך למדוד ולהעריך את תוצאות התלמידים, כאשר ההשכלה הגבוהה נפתחה בפני כולם. אז היה צורך לעשות מיון וסינון של התלמידים וזו הדרך שנמצאה. אך הדרך הזו הפכה להיות המטרה בפני עצמה, כפי שכתב עמי וולנסקי במאמריו הרבים, הנה דוגמה לאחד מהם.

יש להפסיק את הלחץ הגובר על הילדים לעמוד במבחנים ובמדידה תמידיים. האם אנחנו כמבוגרים יכולים לעמוד במבחנים בלתי פוסקים? תחשבו על עצמכם, מתי בפעם האחרונה עשו לכם מבחן? איך הרגשתם?

מבחנים כיום נעשים באוניברסיטה או בכניסה למקום עבודה. ברגע שכבר נכנסת למקום עבודה אתה לא עובר מבחנים, אלא אם אתה לומד בקורס הכשרה לתפקיד מסוים. ביום יום אתה נמדד בהישגיך לעומת הקולגות שלך אבל לא עושים לך מבחן לבדיקת ההתקדמות שלך באופן מתמיד. מדוע הילדים שלנו צריכים לחוות זאת? הרי אם יתנו לילד ללמוד בצורה שמתאימה לו, בשיטות שיעודדו אותו ללמוד ולקחת אחריות, לא יצטרכו למדוד אותו כל היום.

דרך אגב, גם המדידה במקומות העבודה לדעתי מיותרת. נכון, שצריך לבדוק אם אנשים עושים את העבודה שלהם כראוי, אך יצירת התחרותיות הקיימת בעיקר במקומות עבודה גדולים, לא מעודדת שיתופי פעולה. להיפך היא מעודדת התבדלות ורמיסה של אנשים אחרים, בדרך להתקדמות בקריירה. כך, שכפי שציינתי לגבי בית הספר גם במקומות העבודה לא רצוי ליצור תחרות בין העובדים. תחרות בריאה כן, אבל לא תחרות שגורמת לאנשים לרמוס את חבריהם כדי לא להיות מפוטרים או במטרה לקבל בונוס שמן יותר.

ואם נתייחס שוב לחינוך – כולנו נרוויח אם מערכת החינוך תכשיר את ילדינו למחר. גם הארגונים העסקיים, גם המדינה ובעיקר הילדים עצמם.

לכן, אני מציעה להפסיק את התחרות הבלתי נגמרת בביה"ס, תחרות הנובעת מהצורך לעמוד במבחנים אינסופיים המציפים את הילדים. להפסיק את שיטת השינון שאין בה כל תרומה להצלחת הילד עכשיו או בעתיד ולעבור לשיטות למידה מאתגרות, מעניינות ומותאמות לצרכי הילדים במאה ה- 21.

לשיטות הלמידה המועדפות ועל הדרכים לעשות זאת אתייחס בפוסטים הבאים.


"הבגידה" מאת הלן דאנמור (ידיעות ספרים)

הבגידה הינו ספר מרתק, שקראתי מבלי להניח מהיד.

יחד עם זאת, הספר מיועד לאנשים עם לב חזק, משום שהכתיבה האותנטית עלולה ליצור תחושת פחד וחרדה.

זהו אינו ספר בדיוני וגם לא ספר מתח רגיל.

הספר מתאר את רוסיה של שנות החמישים במאה הקודמת, לאחר מלחמת העולם השניה, בתקופת השלטון של סטלין.

הוא מתאר משפחה, או יותר נכון חלקים מהמשפחה, ששרדו את המצור על ללנינגרד, וכעת מנסים לחזור לחיים שפויים ונורמליים.

אנדריי הוא רופא ואשתו אנה – גננת. הם מגדלים את אחיה הקטן של אנה, קוליה, לאחר שהוריהם של אנה נפטרו.

גם לאחר המלחמה קיימים קשיים בלתי נלאים, כאשר הממשלה שולטת בכל, וכל אחד עלול להלשין על האחר, שכן, מנהל ואף קרוב משפחה. אנה, אנדריי וקוליה מאוד נזהרים מפני השכנים ובמקומות העבודה שלהם, כדי לא להסב אליהם תשומת לב מיותרת.

אך המצב משתנה לחלוטין, כאשר לבית החולים מגיע ילד חולה סרטן, שהינו בן של בכיר במשטרה החשאית. אנדריי, שהינו רופא תמים, המאמין שעליו לספק את השירות הטוב ביותר לכל אחד, אינו מקשיב להזהרות מצד הקולגות שלו למקצוע, ולוקח על עצמו את הטיפול בילד זה. כאשר הטיפול שהוצע לילד לא מצליח, חייו של אנדריי נמצאים בסכנה.

מדהים לקרוא בספר כיצד אנשים טובים, שעושים הכל למען הזולת ורק מנסים לחיות את חייהם בשלום, הופכים לנרדפים כאשר הם עושים משהו, שלא מוצא חן עיני בכיר במשטרה החשאית, גם כאשר הדבר אינו בשליטתם.

שוב ושוב אני נחשפת לסיטואציה האבסורדית ברוסיה הקומוניסטית, כיצד באמצעות השלטת שלטון טרור ופחד, הפכו את העם הזה לפרנואיד, אשר כל הזמן חושש לחייו ולחיי משפחתו. שוב ושוב מתגלים לנו המקרים בהם באופן אבסורדי האנשים הטובים באמת, נחשבים כבוגדים והאנשים הבוגדים, הרוצחים וסתם אנשים אכזריים, הם הם השולטים בכל ביד רמה.

בדומה לספר ילד 44 מאת טום רוב סמית (בהוצאת כתר), גם כאן אנו למדים שגם החוקרים הרעים, אינם מוגנים לחלוטין מפני חקירה והפיכה לבוגדים. רק שהם, בניגוד לאנשים "הטובים", יודעים בדיוק מה מצפה להם..

הספר "בגידה" מומלץ ביותר לכל מי שמתעניין בהיסטוריה, ורוצה לדעת מה היה שם, כדי למנוע את מה שיקרה בעתיד….


"שפת הפרחים" מאת ונסה דיפנבאו (כנרת זמורה ביתן)

"שפת הפרחים" הינו וספר מקסים על ויקטוריה, נערה ללא הורים, אשר עוברת בילדותה משפחות אומנה ופנימיות רבות.

בספר אנו קוראים על ההווה שלה, מיום הולדתה ה- 18, בו היא יוצאת לעולם האמיתי ומרגע זה עליה להסתדר לבדה.

במהלך הספר מתברר, שאחת הנשים שגידלה אותה, לימדה אותה את שפת הפרחים הוויקטוריאנית, אליה ויקטוריה מאוד התחברה.

בזכות הידע והאהבה של ויקטוריה לפרחים, היא מצליחה להקים עסק משגשג של ייעוץ להתאמת פרחים לפי שפת הפרחים – לכלות, לבני זוג נשואים שאינם זוכרים עוד מדוע התחתנו, לנשים שמחפשות אהבה ועוד.

וכך, מהמקום הכואב שלה מצליחה ויקטוריה לגעת ברגשות של אנשים אחרים.

אהבתי מאוד את הספר הזה משום שהוא מעביר היטב את התחושות, הקשיים, המכאובים והניסיונות לחוש ולקבל אהבה. כמו כן, הוא מציג בצורה יפה את האומץ הדרוש לילדה שכזו לפתוח עסק ובעזרת אנשים טובים גם להצליח בו.

הסיפור אמין ביותר, אין בו אף חלק שאינו מתאים לסיפור עצמו ובזאת גדולתו, אולי פרט לשם של הילדה ויקטוריה, שלומדת את שפת הפרחים הויקטוריאנית, אבל למי אכפת…

למדתי ממנו על הקשיים שחווים ילדי הפנימיות, אשר אינם מקבלים מספיק אהבה מהסביבה בה הם גדלים ובעקבות כך, קשה להם להאמין שהם מסוגלים להעניק אהבה בעצמם. למדתי גם, שיש אנשים טובים שאינם נשברים ומלווים את הילדים הללו ואוהבים אותם ללא קץ, גם כאשר הילדים עושים מעשי עוולה קשים ביותר.

קיבלתי מהספר השראה לגבי העסק שהקימה ויקטוריה ומי יודע אולי בעתיד אקים עסק דומה משלי.

בסוף הספר, מחכה לקורא מילון של שפת הפרחים שהכינה הסופרת. שמחתי לגלות מה המשמעות של כל פרח שאני אוהבת או שגדל אצלי בגינה.

לדוגמה: חרצית = אמת, רקפת = תקווה מבוישת וביטחון, יקיניטון לבן = יופי, אמנון ותמר = חשוב עלי, פטוניה = נוכחותך מרגיעה אותי, ורד אדום = אהבה.

הספר מומלץ בחום!