פסק זמן, גבינות או דלק

בימים האחרונים, התבשרנו כי שוב מתחיל חרם בגלל חטיף השוקולד "פסק זמן". מתברר שהחטיף נמכר בארה"ב במחיר זול בהרבה ממחירו בארץ. גם אני כועסת שחברות ישראליות, גובות מחירים מוגזמים בארץ, ולא רק עבור השוקולד.

אך אני שואלת את עצמי, האם זה מה שחשוב היום? האם דווקא בגלל פסק זמן יש לפתוח בחרם? האם אין כאן נושאים חשובים יותר, שעליהם שווה להילחם? אני מניחה שההורים והאימהות, שהגיעו למחות על המחיר הלא הוגן של ה"פסק זמן", יכולים להסתדר בלי לתת לילדיהם חטיף שוקולד. להיפך, זה אפילו יהיה יותר בריא…

נראה לי, שאת מירב המאמצים בשביתה יש לרכז במקומות אחרים, הגיוניים יותר, בריאים יותר או נחוצים יותר.

הנה 3 דוגמאות:

  1. יוגורט דנונה של שטראוס:
    לאחר מספר חודשים של הוזלה, ב- 1.1.2012, עלה שוב מחירו של היוגורט "דנונה" למחיר אסטרונומי של כמעט 4 ש"ח לגביע יוגורט. היוגורט הינו מוצר בריא בהרבה מהשוקולד, ולכן לדעתי חשוב יותר למחות על המחיר שלו.
  2. גבינה צהובה של תנובה:
    גם תנובה פועלת היום בצורה לא הוגנת. בשבועות האחרונים, נגמרות הגבינות הצהובות בפיקוח במעדניות. ראיתי זאת במו עיני לפחות 3-4 פעמים בסניף של רמי לוי, ואחר כך גם קראתי על כך כתבה בדה-מרקר.
    בשל המחאה החברתית, הרבה אנשים ואני ביניהם, התחילו לקנות את הגבינות במעדניה, משום שהתברר לנו, שהן זולות בהרבה מהגבינות הארוזות. מכיוון שלתנובה יש מונופול על הגבינות הצהובות בארץ, כאשר המלאי של הגבינה הצהובה במעדניה חסר, אין לנו ברירה אלא להמתין, שהם ייצרו גבינות צהובות בפיקוח או לקנות את הגבינות הארוזות, שתנובה כמובן מייצרת, שהן יקרות יותר.
    התגובה של תנובה לעניין לפי דה-מרקר הייתה – "קיים מחסור בחלב גולמי בעקבות מזג האוויר הקריר, שגורם לכך שהפרה נותנת פחות חלב".
    בל נשכח, כי גבינות צהובות שאינן בפיקוח, לא חסרות על המדף. כך, שאולי לא באמת היה קר לפרה הישראלית, או אולי החליטו בתנובה אילו גבינות עדיף לייצר ממעט החלב שהפרה נותנת…
  3. מחירי הדלק:
    בשבוע הבא מחיר הדלק, יגיע למחיר שיא של כל הזמנים!!
    אנחנו יצאנו לרחובות במחאה על יוקר המחייה והנה חלפו להם רק חודשים אחדים וכבר המחיר מזנק לו ל- 7.60 ש"ח לליטר. למה??? שלא יספרו לנו סיפורים, שהמחיר מתייקר בגלל מחירי הדלק בעולם, הוא מתייקר בגלל המיסים שהמדינה גוזלת מאיתנו.

אני חושבת שאפשר להסתדר בלי פסק זמן, אבל אי אפשר לקחת פסק זמן מהמחאה והחרם. רק צריך לבחור את הנושא הנכון, כדי שהמחאה או החרם לא יתמסמסו להם במבצעי פורים…


"לפני השינה" מאת ס.ג'. ווטסון (הוצאת כתר)

"לפני השינה" הינו ספר מתח ייחודי עוצר נשימה.

הוא ייחודי משום שהוא מתאר את המצב הקמאי, המפחיד, ביותר עבור כולנו – המצב בו, אנו שוכחים מי אנחנו ולכן נעשים תלויים לחלוטין במישהו אחר.

הספר מספר על כריסטין ,שאינה זוכרת מי היא בעקבות תאונת דרכים שעברה. כל בוקר מחדש היא מתעוררת במחשבה, שהיא עדין נערה בשנות העשרים לחייה, למרות שהיא כבר בשנות הארבעים. בכל בוקר היא אינה יודעת מי היא ומה שמה. היא מתעוררת בבית זר, שוכבת במיטה עם גבר זר, המבוגר ממנה בכעשרים שנה. בשל הבלבול היא חרדה מהמחשבה, שהיא והגבר הזר מנהלים רומן והוא בוגד יחד איתה באשתו. כשהיא מגיעה למקלחת לשטוף את פניה, היא נחרדת לגלות שהיא מאוד מבוגרת יחסית למה שהיא יודעת על עצמה. כל בוקר אותו הסיפור….

למזלה, בעלה משאיר לה פתקים במקלחת ותמונות המסבירות לה מי היא ומי הוא. כך, שלאחר התדהמה והפחד לאט לאט היא מתחילה ללמוד מי היא, אף על פי שהיא אינה זוכרת זאת. היא רק יודעת את מה שבעלה אומר לה. למחרת בבוקר הסיוט מתחיל שוב.

בשלב מסוים היא נפגשת עם פסיכולוג, המעודד אותה לרשום יומן. הוא מבקש ממנה לרשום ביומן כל יום לפני השינה, במטרה לתעד את מה שקורה לה, כך שאולי באמצעות היומן היא תתחיל להזכר בדברים שהתרחשו לפני התאונה, ואולי בדרך זו יחזור לה זכרונה. היומן שהיא רושמת מביא לגילויים הרי גורל עבורה.

מה שקורה לכריסטין  עלול להתרחש לכל אחד מאיתנו – אובדן הזכרון ואבדן הזהות, עלולים לקרות בשל תאונה, שבץ מוחי או מחלה כמו אלצהיימר. איבוד הזהות העצמית, הוא דבר נוראי. אני יודעת זאת באופן אישי, משום שסבתי ז"ל הייתה חולה באלצהיימר במשך כעשר שנים. היא איבדה את זהותה לאט לאט. בתחילה היא לא זיהתה את המטפלת, אחר כך חשבה שגונבים לה דברים ולבסוף היא כבר לא זיהתה אף אחד, גם לא את עצמה. למזלה, היא קיבלה טיפול מסור מצד בניה ומצד בית האבות, בו שהתה. כך, שלמרות שהיא איבדה את עצמה לחלוטין, הסביבה תמכה בה ודאגה להעניק לה חיים טובים ככל הניתן עד יומה האחרון.

בניגוד לסביבה התומכת של סבתי, הספר מתאר מצב בו אבדן הזיכרון, מביא לכך שאנשים רעים מנצלים את כריסטין, שאינה מודעת לזהותה ולסביבתה. מצב זה מפחיד ומאיים ביותר.

קראתי את הספר "לפני השינה" בלי יכולת להפסיקו. מומלץ לבעלי לב חזק!


"פרש הברונזה" ו"טטיאנה ואלכסנדר" / פאולינה סיימונס

הספרים "פרש הברונזה" ו"טטיאנה ואלכסנדר" הינם בין הספרים הטובים ביותר שקראתי.

הספרים מספרים על טטיאנה ואלכסנדר, החיים בלנינגרד בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
הקשר ביניהם, לצד המאורעות הקשים של המלחמה, מסופרים בצורה מרתקת, מפתיעה, שלא נותנת לקורא להניח מהיד את הספרים למרות 800 העמודים של כל אחד מהם.

אהבתי במיוחד את הדרך בה הסופרת מחברת בין סיפור האהבה הכמעט הבלתי אפשרי לבין אכזריות המלחמה.

למדתי מהספר, על הקשיים של האזרח הקטן בעת המלחמה ועל האכזריות והרוע של המנהיגים ברוסיה באותן השנים. מנהיגים אלו העדיפו להרעיב למוות את תושבי לנינגרד, מאשר להיכנע לבריטים ולגרמנים. למדתי גם על טיפשותם הבלתי נתפסת, בהחלטתם לאסור על חיילים להילקח בשבי על ידי הגרמנים. באופן אבסורדי, בתום המלחמה, חייל ששוחרר מהשבי בידי הגרמנים, נשלח לעבודות פרך בסיביר. לצד זאת, למדתי על תושייה ואומץ לב של ילדים ומבוגרים, על קשרים חזקים בתוך המשפחה וכמובן על אהבה ללא קץ.

הפרק הפותח מספר על ילדה, טטיאנה שמנסה לישון עד מאוחר ואחותה דאשה באה ומפריעה לה. מתואר בו על מערכת היחסים בין שתי אחיות מתבגרות, כאשר בבמהלך השיחה ביניהן, הוריהן קוראים להם לבוא לשמוע את הנאום החשוב של "החבר", מנהיג המפלגה. בנאום החשוב מתברר שהיום החלה מלחמה בין רוסיה וגרמניה ועל האזרחים לגלות סבלנות ואזרחות טובה. מרגע זה והלאה חיי המשפחה מתהפכים לחלוטין והילדות מתבגרות כמעט בין לילה. טטיאנה מסייעת למשפחתה להביא לחם ומצרכים בסיסיים הביתה כדי להצילם מרעב. היא יוצאת כל יום בסביבות חמש לפנות בוקר לעמוד בשלג ובקור בתור הארוך ללחם, כל זאת כאשר פצצות מוטלות על העיר. טטיאנה מוצגת כילדה שהייתה לפנים מפונקת וכעת היא כבחורה אמיצה שתעשה הכל עבור משפחתה. במקביל היא מתאהבת באלכסנדר שיוצא עם דאשה אחותה הגדולה. הספר הראשון מספר את אהבתם, הכמעט בלתי אפשרית, ועל הקשיים שהם חווים בשל אהבתה של דאשה לאלכסנדר. האהבה המשולשת מוצגת באופן מרתק מחד וטראגי מאידך.

בנוסף לכך, מתוארים גם חיי החיילים, המתקדמים לעבר הצבא הגרמני. ישנו קטע קפקאי למדי, בו מתואר אלכסנדר מוביל כיתת לוחמים, שהינם אסירים "שהמתיקו" את מאסרם בשירות בצבא, ומאחוריהם משתרכים להם אנשי המשטרה הצבאית שתפקידם לוודא שאף חייל, אסיר, לא יערוק לצבא הגרמני ולא יילקח בשבי. מטרתם להרוג כל חייל שינסה לעשות זאת. בעת שאלכסנדר וחייליו גוועים מרעב ומצמא, חיילי המשטרה אינם מוכנים לחלוק עימם את מצבור המזון והמים שברשותם. עד כדי כך הייתה נוראה המלחמה ההיא, בצד של הרוסים.

כאשר קראתי את הספרים הללו, חשבתי שהם הספרים הכי טובים שקראתי עד אז. לכן, המלצתי עליהם להרבה אנשים ותמיד קיבלתי מכולם את אותן התגובות– "מדהים", "לא יכולתי להניח לרגע מהיד", "קראתי את הספר הענק הזה בפחות משלושה ימים", "קראתי כל הלילה", "כמה בכיתי" ועוד ועוד. לא היה אדם שהמלצתי לו על הספרים הללו והוא לא נהנה מהם. רוב האנשים אמרו שאלו הספרים הטובים ביותר שקראו.

כיום אני יכולה לומר, שבשנה החולפת קראתי ספרים נוספים, לא פחות טובים כמו "עולם ללא קץ" של קן פולט או "שפת הפרחים" של ונסה דיפנבאו. אך עדין אין ספק ש"פרש הברונזה" ו"טטיאנה ואלכסנסדר" נכנסו אצלי למקום מכובד בספרייה.

הספר השלישי בטרילוגיה "גן הקיץ" מיותר לדעתי. הוא חוזר על הספרים הקודמים ופרט לחלק אחד בן כ- 100 עמודים (מתוך 800), אין בו שום חדש וחבל שכך. לכן, אני ממליצה לקרוא רק את שני הספרים הראשונים.

"פרש הברונזה" ו"טטיאנה ואלכסנדר" מומלצים בחום רב!


האם שיטת הלמידה היום מתאימה למאה ה- 21?

איזה כלים וערכים יש לספק בידי הילדים והנוער, כך שיצאו מוכנים למציאות עם סיום לימודיהם?

הדבר היחיד שבטוח לגבי המציאות העתידית הוא, שאף אחד לא יודע איך היא תיראה. אנחנו כן יודעים שיהיו הרבה מאוד שינויים והם יקרו בתכיפות גבוהה מאוד.

אדם שחי לפני מאתיים שנה היה מתגורר באותו המקום במשך כל חייו ועוסק בתחום עיסוק אחד לאורך כל חייו. הוא גם לא היה חוזה בשינויים דרמטיים מבחינה עולמית, ארצית וקהילתית.

לעומתו אדם שנולד בתחילת המאה הקודמת ועדין חי חזה בשינויים מדהימים בחייו.

לפני כ- 65 שנה סבא שלי היה לוקח יוני דואר על גבו, הולך בתוך היערות ומסכן בכך את חייו כדי להביא את יוני הדואר לעיר הקרובה, כל זאת בזמן שהקיבוץ בו התגורר, היה נצור במלחמת השחרור. הוא עשה זאת, משום שיוני הדואר היו דרך התקשורת היחידה בין הקיבוץ לבין העיר הקרובה. לא היו אז מטוסים, והמעבר בין מדינות התבצע רק באמצעות ספינות. התקשרות התבצעה באמצעות מכשיר טלגרם וכמובן שלא היו עדין טלוויזיות או טלפונים בכל בית.

היום, בניו, שכיום הם בני 75, חיים בעולם שבו התקשורת נעשית באמצעות מיילים, טלויזיה, טלפון, סקייפ, טלפונים סלולאריים חכמים, רשתות חברתיות ועוד ועוד. במהלך חייהם הם השתמשו גם במכשיר הפקס, בדואר, צפו בטלוויזיה שחור לבן ואחר כך בטלוויזיה צבעונית ודיברו בטלפון עם חוגה רגיל. כל זאת, רק בתחום התקשורת. וזה נעשה תוך 65 שנים.

כיום אנשים לא נשארים באותו מקום עבודה ואף לא באותו תפקיד. מקצועות רבים הקיימים היום, לא היו קיימים לפני עשור או עשרים שנה. מישהו ידע שיצטרכו מקדמי אתרים בגוגל? מפתחי אפליקציות? כותבי בלוגים? גם מקצועות שירותיים כגון יועצים ארגוניים, מאמנים ומפתחי הדרכה לא היו קיימים לפני כ- 20-30 שנה.

העולם משתנה ללא הרף ולפי מחקרים רבים הוא ישתנה בקצב מסחרר עוד יותר במהלך בשנים הקרובות. לעומתו מערכת החינוך נותרה כפי שהייתה בזמן המהפכה התעשייתית. הלמידה נעשית בצורה פרוטנלית, הידע אצל המורה, הילדים משננים חומר בלי סוף, חומר, שאותו הם מוחקים מהמוח ברגע שהם יוצאים מהמבחן. הם לא מקבלים כלים המתאימים למציאות הנוכחית או העתידית.

לכן, יש להתאים את מערכת החינוך למאה ה- 21. יש להכשיר את הילדים והנוער שלנו למציאות המשתנה בתדירות מאוד גבוהה. הם צריכים להיות בעלי יכולת הסתגלות למצבים שונים במהירות, יכולת למידה מהירה של תחומים רבים לעתים במקביל, עבודת צוות, יזמות, חשיבה מחוץ לקופסה, מיומנויות מחשב גבוהות, יכולת ביצוע ריבוי משימות במקביל ועוד.

יש לאמן אותם כבר מגיל צעיר להיות מסוגלים לבצע את כל הדברים הללו, כי אלו הכלים שהם יצטרכו כשיגיעו לבגרות.

אתם בטח שואלים את עצמכם, מה  דעתי לגבי רכישת ידע, למשל בנושא התרבות וההיסטוריה שלנו או המתמטיקה? טוב ששאלתם.
לדעתי, יש להנחיל להם את מה שהם צריכים ולא יותר מזה. כן, רצוי מאוד שהילדים ידעו מי היה ביאליק ומה קרה בשואה והם גם צריכים לדעת את לוח הכפל, אבל מעבר לכך?? האם הם באמת צריכים לדעת באיזה יום כבשה גרמניה הנאצית את פולין? מתי נפל מסך הברזל? או באיזה יום פרצה מלחמת ששת הימים? האם כל הילדים צריכים לדעת טריגונומטריה מסובכת? לדעתי לא.

הם צריכים לקבל מידע על מה שהתרחש ולדעת להסיק מכך מסקנות לגבי תהליכים אחרים שקרו בהיסטוריה ושיקרו בעתיד. הם אינם צריכים לדעת תאריכים או שמות של אנשים כי את כל זה הם יכולים להשיג בקלות בעידן המידע. ילדים שאינם טובים ומתעניינים במתמטיקה גם אינם צריכים ללמוד 3-5 יחידות מתמטיקה. הרבה יותר חשוב שהם ידעו לחשב את העודף שהם מקבלים בסופר בשכונה או לפתוח חיסכון בבנק.

הילדים צריכים לאהוב ללמוד כי זהו הכלי החשוב ביותר שיצטרכו בעתיד.

כיום הילדים לא אוהבים את ביה"ס להפך, בדר"כ זהו המקום האחרון שבו הם רוצים להיות. אבל מה יקרה אם בית הספר ידבר בשפה שהם מדברים? יתאים את עצמו אליהם במקום אותם אליו?

לדוגמה ניתן ללמד היסטוריה, ספרות וגיאוגרפיה ביחד באמצעות, ספרים, תיאטרון וקולנוע. הילדים ידעו הרבה יותר טוב מה התרחש במלחמת העולם הראשונה אם יראו להם סרט של שפילברג או יתנו להם ליצור מחזה בנושא, מאשר שישננו את התאריכים והשמות של הקרבות שהתרחשו אז. אפשר לקרוא מהספרים שאליהם התייחסתי בפוסטים קודמים שלי כגון "עולם ללא קץ" של קן פולט, המלמד על אנגליה בשנת 1300, וכך ללמוד היסטוריה באמצעות ספר עלילה מרתק.

ומבחנים – האם הם באמת נחוצים? מה באמת ניתן לדעת על התלמיד לאחר שהוא מסיים את הבגרות בציון 80 או 90? שהוא חרשן? שהוא יודע לשננן היטב? הרי לא נוכל להסיק מהתוצאה הזו אם הוא יודע להסיק מסקנות, לכתוב ביקורת, ליזום, לעבוד בשיתוף פעולה. אז למה הציון הזה חשוב?

הוא היה חשוב בעבר, בתקופה שבה היה צורך למדוד ולהעריך את תוצאות התלמידים, כאשר ההשכלה הגבוהה נפתחה בפני כולם. אז היה צורך לעשות מיון וסינון של התלמידים וזו הדרך שנמצאה. אך הדרך הזו הפכה להיות המטרה בפני עצמה, כפי שכתב עמי וולנסקי במאמריו הרבים, הנה דוגמה לאחד מהם.

יש להפסיק את הלחץ הגובר על הילדים לעמוד במבחנים ובמדידה תמידיים. האם אנחנו כמבוגרים יכולים לעמוד במבחנים בלתי פוסקים? תחשבו על עצמכם, מתי בפעם האחרונה עשו לכם מבחן? איך הרגשתם?

מבחנים כיום נעשים באוניברסיטה או בכניסה למקום עבודה. ברגע שכבר נכנסת למקום עבודה אתה לא עובר מבחנים, אלא אם אתה לומד בקורס הכשרה לתפקיד מסוים. ביום יום אתה נמדד בהישגיך לעומת הקולגות שלך אבל לא עושים לך מבחן לבדיקת ההתקדמות שלך באופן מתמיד. מדוע הילדים שלנו צריכים לחוות זאת? הרי אם יתנו לילד ללמוד בצורה שמתאימה לו, בשיטות שיעודדו אותו ללמוד ולקחת אחריות, לא יצטרכו למדוד אותו כל היום.

דרך אגב, גם המדידה במקומות העבודה לדעתי מיותרת. נכון, שצריך לבדוק אם אנשים עושים את העבודה שלהם כראוי, אך יצירת התחרותיות הקיימת בעיקר במקומות עבודה גדולים, לא מעודדת שיתופי פעולה. להיפך היא מעודדת התבדלות ורמיסה של אנשים אחרים, בדרך להתקדמות בקריירה. כך, שכפי שציינתי לגבי בית הספר גם במקומות העבודה לא רצוי ליצור תחרות בין העובדים. תחרות בריאה כן, אבל לא תחרות שגורמת לאנשים לרמוס את חבריהם כדי לא להיות מפוטרים או במטרה לקבל בונוס שמן יותר.

ואם נתייחס שוב לחינוך – כולנו נרוויח אם מערכת החינוך תכשיר את ילדינו למחר. גם הארגונים העסקיים, גם המדינה ובעיקר הילדים עצמם.

לכן, אני מציעה להפסיק את התחרות הבלתי נגמרת בביה"ס, תחרות הנובעת מהצורך לעמוד במבחנים אינסופיים המציפים את הילדים. להפסיק את שיטת השינון שאין בה כל תרומה להצלחת הילד עכשיו או בעתיד ולעבור לשיטות למידה מאתגרות, מעניינות ומותאמות לצרכי הילדים במאה ה- 21.

לשיטות הלמידה המועדפות ועל הדרכים לעשות זאת אתייחס בפוסטים הבאים.


"עולם ללא קץ" מאת קן פולט (הוצאת מודן)

קן פולט מוכר בשל היותו מחבר של ספרי מתח כמו "צופן רבקה" , "מעוף הצרעה", "חוד המחט" ורבים אחרים.

יחד עם זאת לאחר שנים של כתיבת ספרי מתח הפתיע קן פולט ועבר לחבר רומנים רחבי יריעה, שהפכו לרבי מכר בינלאומיים כגון: "עמודי תבל", "עולם ללא קץ" ו"נפילת הענקים".

"עולם ללא קץ" מספר על אותו הכפר שסופר עליו בספר "עמודי תבל", אך עם גיבורים אחרים. מכיוון, שעדין לא קראתי את "עמודי תבל", אשר לשמחתי מחכה לי בספרייתי הביתית, אתייחס כאן רק לספר "עולם ללא קץ".

הספר, מספר על כפר קטן באנגליה בשנת 1327 ומתאר בצורה מרתקת את היחס בין העשירים, אנשי הכנסייה והאנשים העניים.

הספר מדגיש את הפערים המשוועים בין האיכרים והאנשים הפשוטים, אשר עובדים קשה למחייתם לבין האבירים והרוזנים, שקיבלו את תואריהם בירושה או "בזכות" פעולתם לטובת המלך (כשלפעמים המשמעות היא, שהם רצחו אנשים).

הרוזנים והאבירים הם בעלי האחוזות ומקבלים לידיהם בעלות על שטחים, שאותם מעבדים החקלאים במשך דורות. בעלי האחוזות רשאים להחליט על הטלת מיסים ואיסורים למיניהם, כגון איסור על החקלאים לעזוב את מקום מגוריהם ולעבור להתגורר במקום אחר. וכך נדונים החקלאים לחיי עוני, רדיפה וקשיים אינסופיים, ביודעם שמצב עגום זה יעבור בירושה לבניהם.

בנוסף לכך, אנשי הכנסייה שולטים בכפרים ובעיירות ומטיפים לאמונה באל. גם הם לוקחים מיסים ובתמורה לכך, אמורים לפתח את העיר או הכפר, אך לעתים הינם מושחתים ואת הכסף הם שומרים לעצמם.

הסיפור מתייחס אף לגילדות ולדרכי הקבלה אליהן. ניתן ללמוד מהספר כיצד בימים ההם, בתקופה שלפני בתי הספר הציבוריים, אנשים רכשו מקצוע. המקצועות נרכשו על ידי חניכה של בעל מקצוע, כאשר החניך היה מתחייב לעבודה של מספר שנים בשכר זעום ובתמורה לכך, בסיום הסטאז' הוא היה יכול לרכוש כלי עבודה ואם החונך המליץ עליו, הוא היה רשאי להצטרף לגילדה. אך גם כאן לעתים החניכים היו נתקלים בקשיים, כאשר בעל המקצוע החונך אותם, היה מסרב לסייע להם, אם הם לא עשו כל מה שרצה, כמו למשל לשאת את בתו לאישה.

כאשר מגיפה פושטת באנגליה, אנשי הכנסייה לא מתירים לאנשים בעלי ניסיון, לרפא את החולים ומתעקשים לפעול לפי שיטות קדומות כמו הקזת דם, דבר שרק מחליש אותם עוד יותר ולעתים אף גורם למותם. כאשר אישה מנסה לטפל במגפה, הם מתייחסים אליה בזלזול רב ומקשים עליה לבצע משימות מצילות חיים, כגון הפרדה ובידוד בין החולים לבין הבריאים.

הספר מתאר את השחיתות והפשעים של העשירים ושל הכנסייה לצד ההגינות, היושרה והאהבה, המתגלות בקרב האנשים העניים, אשר אינם מוכנים לוותר ולהיכנע.

לא ניתן להתעלם מהשוואה המתבקשת בין העשירים של אנגליה בשנת 1300, אשר עושים רק לביתם ולא מתנהגים בהוגנות כלפי המוני העם, הנתון למרותם, לבין העשירים המדושנים והפוליטיקאים של שנת 2012 במדינת ישראל, המנותקים לחלוטין מרחשי העם. עדות לכך, ניתן למצוא בהתעלמותם הכמעט מוחלטת מהדרישות שהועלו במחאה החברתית בקיץ האחרון.

באותה המידה ניתן להשוות את הכוחניות של הכנסייה של אז לבין כוחם של מנהיגי החרדים של היום, שבשם הדת כופים את דעתם על יתר האזרחים. שתי ההנהגות הדתיות – הן של הכנסייה באנגליה והן של החרדים בישראל היום – מעדיפות להשאיר את נתיניהן בחושך, בלי דעת ותבונה תוך הדרת הנשים וכל מי שמתנגד לדעתם.

המסקנה הכואבת היא, שקיימים קווי דמיון בין ישראל של שנת 2012 לאנגליה של 1320, בהבדל קטן של כ- 700 שנה.

אין בטענתי זו, לומר שכל מה שמתואר בספר לגבי אנגליה של 1320 מתרחש היום בישראל. אך לצערי, ניתן בהחלט ללמוד מהספר שההיסטוריה לא מאוד רחוקה ממחוזותינו.

"עולם ללא קץ" הינו ספר מרתק, חובה לכל מי שהצדק החברתי הוא לא רק סיסמה עבורו.


"הבגידה" מאת הלן דאנמור (ידיעות ספרים)

הבגידה הינו ספר מרתק, שקראתי מבלי להניח מהיד.

יחד עם זאת, הספר מיועד לאנשים עם לב חזק, משום שהכתיבה האותנטית עלולה ליצור תחושת פחד וחרדה.

זהו אינו ספר בדיוני וגם לא ספר מתח רגיל.

הספר מתאר את רוסיה של שנות החמישים במאה הקודמת, לאחר מלחמת העולם השניה, בתקופת השלטון של סטלין.

הוא מתאר משפחה, או יותר נכון חלקים מהמשפחה, ששרדו את המצור על ללנינגרד, וכעת מנסים לחזור לחיים שפויים ונורמליים.

אנדריי הוא רופא ואשתו אנה – גננת. הם מגדלים את אחיה הקטן של אנה, קוליה, לאחר שהוריהם של אנה נפטרו.

גם לאחר המלחמה קיימים קשיים בלתי נלאים, כאשר הממשלה שולטת בכל, וכל אחד עלול להלשין על האחר, שכן, מנהל ואף קרוב משפחה. אנה, אנדריי וקוליה מאוד נזהרים מפני השכנים ובמקומות העבודה שלהם, כדי לא להסב אליהם תשומת לב מיותרת.

אך המצב משתנה לחלוטין, כאשר לבית החולים מגיע ילד חולה סרטן, שהינו בן של בכיר במשטרה החשאית. אנדריי, שהינו רופא תמים, המאמין שעליו לספק את השירות הטוב ביותר לכל אחד, אינו מקשיב להזהרות מצד הקולגות שלו למקצוע, ולוקח על עצמו את הטיפול בילד זה. כאשר הטיפול שהוצע לילד לא מצליח, חייו של אנדריי נמצאים בסכנה.

מדהים לקרוא בספר כיצד אנשים טובים, שעושים הכל למען הזולת ורק מנסים לחיות את חייהם בשלום, הופכים לנרדפים כאשר הם עושים משהו, שלא מוצא חן עיני בכיר במשטרה החשאית, גם כאשר הדבר אינו בשליטתם.

שוב ושוב אני נחשפת לסיטואציה האבסורדית ברוסיה הקומוניסטית, כיצד באמצעות השלטת שלטון טרור ופחד, הפכו את העם הזה לפרנואיד, אשר כל הזמן חושש לחייו ולחיי משפחתו. שוב ושוב מתגלים לנו המקרים בהם באופן אבסורדי האנשים הטובים באמת, נחשבים כבוגדים והאנשים הבוגדים, הרוצחים וסתם אנשים אכזריים, הם הם השולטים בכל ביד רמה.

בדומה לספר ילד 44 מאת טום רוב סמית (בהוצאת כתר), גם כאן אנו למדים שגם החוקרים הרעים, אינם מוגנים לחלוטין מפני חקירה והפיכה לבוגדים. רק שהם, בניגוד לאנשים "הטובים", יודעים בדיוק מה מצפה להם..

הספר "בגידה" מומלץ ביותר לכל מי שמתעניין בהיסטוריה, ורוצה לדעת מה היה שם, כדי למנוע את מה שיקרה בעתיד….


"שפת הפרחים" מאת ונסה דיפנבאו (כנרת זמורה ביתן)

"שפת הפרחים" הינו וספר מקסים על ויקטוריה, נערה ללא הורים, אשר עוברת בילדותה משפחות אומנה ופנימיות רבות.

בספר אנו קוראים על ההווה שלה, מיום הולדתה ה- 18, בו היא יוצאת לעולם האמיתי ומרגע זה עליה להסתדר לבדה.

במהלך הספר מתברר, שאחת הנשים שגידלה אותה, לימדה אותה את שפת הפרחים הוויקטוריאנית, אליה ויקטוריה מאוד התחברה.

בזכות הידע והאהבה של ויקטוריה לפרחים, היא מצליחה להקים עסק משגשג של ייעוץ להתאמת פרחים לפי שפת הפרחים – לכלות, לבני זוג נשואים שאינם זוכרים עוד מדוע התחתנו, לנשים שמחפשות אהבה ועוד.

וכך, מהמקום הכואב שלה מצליחה ויקטוריה לגעת ברגשות של אנשים אחרים.

אהבתי מאוד את הספר הזה משום שהוא מעביר היטב את התחושות, הקשיים, המכאובים והניסיונות לחוש ולקבל אהבה. כמו כן, הוא מציג בצורה יפה את האומץ הדרוש לילדה שכזו לפתוח עסק ובעזרת אנשים טובים גם להצליח בו.

הסיפור אמין ביותר, אין בו אף חלק שאינו מתאים לסיפור עצמו ובזאת גדולתו, אולי פרט לשם של הילדה ויקטוריה, שלומדת את שפת הפרחים הויקטוריאנית, אבל למי אכפת…

למדתי ממנו על הקשיים שחווים ילדי הפנימיות, אשר אינם מקבלים מספיק אהבה מהסביבה בה הם גדלים ובעקבות כך, קשה להם להאמין שהם מסוגלים להעניק אהבה בעצמם. למדתי גם, שיש אנשים טובים שאינם נשברים ומלווים את הילדים הללו ואוהבים אותם ללא קץ, גם כאשר הילדים עושים מעשי עוולה קשים ביותר.

קיבלתי מהספר השראה לגבי העסק שהקימה ויקטוריה ומי יודע אולי בעתיד אקים עסק דומה משלי.

בסוף הספר, מחכה לקורא מילון של שפת הפרחים שהכינה הסופרת. שמחתי לגלות מה המשמעות של כל פרח שאני אוהבת או שגדל אצלי בגינה.

לדוגמה: חרצית = אמת, רקפת = תקווה מבוישת וביטחון, יקיניטון לבן = יופי, אמנון ותמר = חשוב עלי, פטוניה = נוכחותך מרגיעה אותי, ורד אדום = אהבה.

הספר מומלץ בחום!